הקשר בין 'בעל זבוב' לתשעה באב

בהיותי נער בתיכון, קראנו וניתחנו את הספר "בעל זבוב" לקראת הבגרות. קריאת הספר גרמה לדמיון להפליג, גרמה לי לשאול שאלות ואולי אף במידה מסוימת עיצבה אותי. הספר עוסק בחבורת ילדים אשר נקלעת לאי בודד ומנסה לכונן מערכת חברתית סובלנית, מוסרית, המקבלת כל אחד, חברה המושתת על החברה המערבית המודרנית, כפי שהכירו בהובלתו של ראלף המנהיג. אך כעבור זמן לא רב, בשל מאבקי כוחות ושליטה המתנהלים באי, מתפרקת החבורה. חלק מהנערים מאבדים את מוסריותם וצלם האנוש. בכתיבה מעולה, מצליח הסופר וילאם גולדינג, להעלות שאלות ודילמות מוסריות, להראות את פני החברה האנושית על כלל מורכבותה. מצד אחד, עמד ראלף המנהיג הסובלני, שהוביל קו מתון, ומצדו האחר עמד ג'ק, מנהיג כוחני, המונע על ידי רצון לשליטה וכוח. ג'ק מצליח לסחוף אחריו חברים מהקבוצה לצורך כינון חברה ללא חוקים, ללא גבולות אלא רק על ידי מימוש דחפים וסיפוקם המיידי. בהמשך הספר, מתואר כיצד חברי קבוצתו של ג'ק שמו להם למטרה להרוג את ראלף. מה עלה בגורלו? מה עלה בגורל הילדים על האי? האם הצליחו לשרוד? לכל מי שלא קרא, לא אקלקל את חווית הקריאה או הסרט.

בחרתי לפתוח בסיפור זה, כי אנו נמצאים בימים אלה של תקופת בין המצרים, התקופה שבין צום שבעה עשר בתמוז ,היום שבו הובקעה חומת ירושלים, לצום תשעה באב , היום שבו חרב בית המקדש, בשל שנאת חינם, בשל סכסוכים, קיטוב ושנאה בתוך החברה היהודית המתמודדת מול הצבא הרומי החזק והמאורגן. התקופה הזו מזמינה אותי לעשות חשבון נפש, לחשוב על הדרך והערכים שמובילים אותי ולאן פני החברה שלנו. מחשבות אלה, הביאו אותי לבחון את נושא האמרה: "סוף מעשה במחשבה תחילה", ואתחיל במשל ששמעתי.

מסופר על אדם צעיר בעל משפחה עם שני ילדים, אשר היה מרוויח כסף טוב למחייתו. אדם זה לא היה מרוצה מההון שקיים אצלו וכל הזמן היה מבכה על כמה היה רוצה להיות עשיר יותר. אומנם פרנסה טובה וכסף טוב היו לו, משפחה נפלאה הייתה לו אך תמיד רצה עוד ועוד כסף. יום אחד בהיותו הולך בשדה מרוחק מביתו ומכל נפש חיה, ראה שטר של כסף מונח על האדמה ולידו את חפירה. התקרב אל השטר, הרימו והיה מאושר שמצא שטר זה. מתחת לשטר, מצא פתק שבו היה כתוב: "אם תחפור כאן מתחת תוכל למצוא עוד הרבה שטרות". לא היסס האיש לרגע והחל לחפור. חפר בור קטן עד קו המותניים והנה חבילות של שטרות חבויים באדמה. נכנס האדם לבור, הרים את חבילות השטרות והתמלא כולו באושר. חבילות השטרות יכולות לסדר אותי ואת משפחתי לשנים רבות, חשב לעצמו. אך מתחת לשטרות, מצא פתק נוסף שבו היה כתוב:"אם תחפור עוד קצת, תוכל למצוא מטיל זהב". לא היה מאושר כמו אותו האדם באותו הרגע. הפשיל את שרווליו, לקח את האת והחל לחפור לעומק יותר. המשיך האדם לחפור לעומק הבור שעות ארוכות, עד שלא שם לב שהשמש החלה לשקוע לאיטה. עפר רב הוציא האדם מתוך הבור עד שנעשה עומקו של הבור, פי שניים מגובהו. לפתע, היי שם בעומק הבור, ראה מטיל של זהב מנצנץ עם קרני השקיעה. עייף וקורן מאושר הרים את המטיל הזהב והתכוון לחזור עשיר ומאושר לביתו. אך שניסה לצאת מעומק הבור שחפר לעצמו לא הצליח.

מה הנמשל? הרבה פעמים אדם צריך לחשוב על המילים, המעשים ועל העולם הערכי שלו טרם יהיה מאוחר, טרם יתחרט על מעשיו. רובנו מזועזעים ובצדק, מלקרוא כתבות השכם וערב על אובדן מוסריות, סוגיות ערכיות כגון: 'טיסת השוקולד', רצח על מקום חנייה, הטרדות מיניות ועוד. אך החכמה היא לא להיות מופתעים, לא לזעוק אחרי כל אירוע ולהישאב למערבולת רגשות, שנאה וגידופים האחד כלפי השני. החכמה היא היא לחשוב טרם האירועים. על מה עלינו לחשוב? אנו צריכים לשאול את עצמנו כפרטים וכחברה , איזה מן אדם אני רוצה להיות, לאיזו חברה אני רוצה להשתייך? כיצד אני יכול להיות אדם טוב יותר בכל יום? איזו חברה אנו רוצים ליצור עבור ילדינו? האם חברת מופת המושתת על סובלנות, כבוד לאחר, איפוק או חברה משוסעת, חברה בחזקת "כל איש היישר בעיניו יעשה".

נכון, החיים שלנו לא מורכבים רק משחור או לבן, בל נשלה את עצמינו. בכל יום כולנו מתמודדים עם שאלות ופחדים, חלקם יום יומיים וחלקם קיומיים, ברמה האישית וברמה הלאומית. אך השאלה מהי ההתנהגות שאנו מצפים מעצמנו כאשר אנו נתקלים בסיטואציה שכזו. דוגמאות לזה קיימות לרוב. שמישהו עוקף אותי בתור לעלייה לאוטובוס, תמיד קיים אצלי הפחד, שלא יהיה לי מקום ישיבה ואאלץ לעמוד כל הנסיעה. מה אעשה? אעיר לו? אצרח אליו? אכה אותו ? מה הקו הערכי שאותו לא אחצה? דוגמה נוספת קרתה לי לפני שנה במעגל תנועה ,עת התחלתי לחצות במעבר חצייה לאחר שהתבוננתי וראיתי כי השטח פנוי. לפתע, הגיחה מרצדס מרחוק והחלה להיכנס במהירות למעגל התנועה, ושמתי לב כי אינה מבחינה בי כלל ואינה מתכוונת לעצור. באינסטינקט קיומי, פשוט קפצתי לכיוון המדרכה בעודי שומע את החריקה של המרצדס. אילולא קפצתי האירוע היה מסתיים רע מאד. דפיקות הלב היו מואצות, רתחתי מזעם, איך לא. הגבר עצר את הרכב, לבדוק שלא נפגעתי ואני שרציתי להתפרץ עליו בחרתי באיפוק. נשאלת השאלה, איך שולטים על היצר הרע שלא לאבד עשתונות, שדבר כזה לא יוביל לאלימות. מהו אותו קו ערכי, מוסרי שמצופה מאיתנו דווקא ברגעים שכאלה?

לכל אחד מאיתנו, ברמה האישית או הלאומית, יש "מפלצות", יצרים ופחדים (אם ברמה האישית, היכולת לפרנס, להביא לחם הביתה, חינוך הילדים, זוגיות, או ברמה הלאומית - איומים ביטחוניים מאויבינו) שעלולים לגרום לנו להיות פחות ערכיים או פחות טובים ממה שרצינו ( להתפרץ על חבר או על בן זוג, להרים את הקול בלהט ויכוח עם שכן, כתיבה לא יפה ברשת החברתית). פחדים ויצרים בסיטואציות מסוימות עלולות להשפיע על דרך המחשבה, על הרגשות וההחלטות שלנו. לחשוש ולפחד זה דבר טבעי, ויש לתת לזה מקום. אך כיצד לתת להם מקום לפחדים וליצרים, מבלי להיות מובלים על ידיהם? כיצד ללמוד להתאפק מבלי לחצות קו ערכי, מוסרי?

קטונתי מלתת תשובות לכל השאלות שהעליתי, אך אנסה לסכם בכמה שורות את משאלות ליבי, את הדרך והערכים שמובילים אותי. ראשית, האמרות "נאה דורש נאה מקיים" ו"אהבת לרעך כמוך" מנחות את דרכי. בכל יום אני מנסה לבחון את העולם הערכי שלי ולדרוש מעצמי יותר. למרות שזה טובעני, לעתים אף מתיש ומצריך ממני לנהוג בצורה פשרנית ומאופקת. למדתי שאיפוק זה כוח לא חולשה. בימים שאני חוטא בלשוני או לא בדיוק מצליח להתאפק עד הסוף, אני תמיד אתנצל ואבחן את הדברים כיצד אוכל בפעם הבאה להתנהג טוב יותר, הרי זה עניין של תרגול לא?

שנית, כדי לגשר על פערים בין האדם וחברו יש לתת מקום לפחדים ולחששות, לנסות להבין אותם ולא לבטל אותם. ביום שנדע בדרך שיח ולא בדרך של קיטוב ושנאה לתת מקום לחששות ולפחדים של האחר כפרט או של קבוצות בחברה, נוכל להתחיל לדון על דרכים לגישור. החלפת דעות - כן, ויכוחים - כן, מחלוקות - כן, שיח מכבד - כן, גידוף, מריבות,שנאה, השמצות וזלזול - לא!

לבסוף, מערכת חינוך חזקה ואיתנה ככל שתהיה ( והיא קיימת - יש לנו מורים משקיעים, מחנכות נפלאות ומנהלים מסורים) לא תוכל לבדה לחנך דור של תלמידים, שמושפעים בראש ובראשונה משיח בבית בו הם גדלים, מהדוגמה האישית שנותנים ההורים, מהגבולות שהם מציבים להם או לא, משיח על טוב ורע,ועד שיח והתנהגות של המנהיגים שלנו.

אז בימים אלה, אני מאחל לנו שנדע לעצור להתבוננות פנימית ונפעל ברוח של "סוף מעשה במחשבה תחילה", קרי, איזה חברה אנו רוצים ליצור, חברת 'מופת' או חברת ה'בדיעבד'? אני מאחל לנו שנהיה "אור לגויים" בחזקת "מה ששנוא עלייך לא תעשה לחברך", הרי זאת כל התורה על רגל אחת לא? - מאחל לחברה שדואגת לחלשים, חברה שמכבדת האחד את השני, חברה שמונעת משוויון, סובלנות וסבלנות, ולא שיכרון כוח. רגע לפני שאנחנו חופרים לעצמנו בור ערכי, מוסרי, שלא נוכל לצאת ממנו, בראי ההיסטוריה, כולי תקווה שנעצור להתבוננות, חשיבה ועשיית מעשה טוב, ואם לא בשביל עצמנו אז לפחות בשביל הדורות הבאים.