שמחות קטנות בכיתה

לפני כחודשיים הצלחתי לפצוע בכישרון גדול את כף ידי השמאלית. כאבים ותסכול מלווים אותי מאז.

״זאת היד הדומיננטית״? - הרבו לשאול אותי. ״לא״ השבתי בחיוך והתשובה לא איחרה להגיע, ״הא, מזל....״.

אכן, ברור שזה עדיף. אך עדין להסתגל לעבוד עם יד אחת אין זה פשוט. את הנעליים לא הצלחתי לשרוך בבוקר, להכין סנדוויץ׳ לבית הספר זה כמעט בלתי אפשרי. הפעולות הקטנות, שלא התייחסתי אליהם ביום יום, נעלמו לפתע.

החודשיים האלה היו אינטנסיביים. עבודת פיזיותרפיה קשה בכל יום יחד עם פגישות שבועיות עם פיזיותרפיסטית. והנה השבוע הצלחתי לאגרף את היד, למעלה ממחצית הדרך. אושר ואופטימיות גדולה לצד ידיעה שתהליך ההחלמה הולך להיות עוד ארוך, על פי רופאה מומחית כף יד.

בינתיים, בחודשיים האחרונים אני מנסה בכל כמה ימים לחגוג את השמחות הקטנות ולראות את ההתקדמות הקטנה. עדין לא יודע מה צפוי העתיד, ומקווה שלא אצטרך ניתוח.

כי כמו ההתייחסות להחלמה של כך ידי, כך אני מנסה לנהוג כאיש חינוך. לראות את הדברים הקטנים, שלעיתים אין אנו נותנים להם משמעות ולהעצים אותם: תלמידה שפתחה מצלמה אחרי כמה פעמים שלא עשתה זאת- אדאג להודות לה, תלמיד שהגיע עם נעליים חדשות לבית ספר או תספורת חדשה- אדאג להחמיא לו על כך, התקדמות ושיפור בכמה נקודות בציון ועוד דוגמאות רבות וטובות.

כי חינוך זה בהרבה יותר מרק להקנות ידע. זה היכולת לתת לתלמידים מיומנויות לחיים טובים, מאושרים והתמודדות עם מצבים אישיים וחברתיים.

לנו המחנכים, זה היכולת לשמוח ולראות את התלמידים בהצלחות הקטנות שלהם, על אחת כמה וכמה בתקופות מאתגרות( כמו התקופה הקורונה בה אנחנו נמצאים).

אז מה השמחות הקטנות שאותן אתם מוקירים מעריכים בחיים שלכם, או בכיתה?

מה הדברים הקטנים שאינכם שמים לב אליהן ביום יום והייתם רוצים לשים לב אליהם?