יום שבתון חדש לישראל

בארצות הברית של שנות החמישים והשישים עדין שררה אפליה, גזענות, אפליה תרבותית וכלכלית נגד אפרו אמריקאים וקבוצות אתניות לא לבנות נוספות. הגזענות וחוסר השוויון באו לידי ביטוי על ידי הפרדה פיזית בתחבורה ציבורית, ברכבות ובאוטובוסים. הפרדה במסעדות, חנויות וחדרי שירותים ציבוריים. אפליה חוקית וממסדית. האם מישהו אז יכול היה להאמין שבראש המעצמה הדמוקרטית והחזקה בעולם יעמוד נשיא אפרו אפריקאי? האם מישהו יכול להאמין שאומנים, מעצבי דעת קהל, אנשי תקשורת, שחקני ספורט יהיו מודל להערצה לצעירים רבים? - כנראה שמספיק חולם וחלום אחד.

השבוע ציינו בארצות הברית, ביום שני הראשון לאחר ה – 15 בינואר, את יום מרתין לותר קינג הבן. זה הוא יום חג לאומי, המציין את הולדתו של הכומר האפרו-אמריקאי מרטין לותר קינג ג'וניור. מרתין לותר קינג היה הדובר הראשי של התנועה לזכויות האזרח, אשר מחתה נגד אפליה על רקע גזעי במשפט הפדרלי והמדינתי, ודגל במאבק בלתי אלים בשנות ה –50 וה -60 של המאה ה – 20. בין הפעולות הרבות שלו זכורה הצעדה לוושינגטון למען תעסוקה וחירות. במהלך המצעד נשא את הנאום המפורסם שלו " יש לי חלום". ב – 1964 קיבל את פרס נובל לשלום וב – 1968 נרצח על ידי מתנקש.

יום החג הלאומי, גרם לי להפליג במחשבות רבות גם על הטיול בחלקה הדרומי של ארצות הברית וגם על המצב כיום כאן ובישראל. לפני כמעט שנה טיילנו בעיר סוואנה, העיר העתיקה והראשונה במדינת ג'ורג'יה בארצות הברית. אותה מדינה שבה נולד מרתין לותר קינג בן. העיר מקסימה, נקייה ומיוחדת. הבתים ישנים ומרהיבים ביופיים. הכיכרות מטופחות ובכל אחת מהן ניתן למצוא אנדרטה. כמו כן, בסוואנה ניתן למצוא את אחת הקהילות היהודיות העתיקות ביותר בארצות הברית ולשמחתנו יצא לנו לבקר גם בבית הכנסת העתיק 'מקווה ישראל', אך זה למאמר אחר. אך למרות היופי, הביקור בעיר הזאת יחד עם ביקור ב"אחותה" צ'רלסטון במדינת דרום קרוליינה ועם ביקור באחוזת המגנוליה גרמו לי תחושה של אי נוחות, הרהורים לצד תחושה של אופטימיות ותקווה. ביקור בערים האלו שבהם נערכו מכירות פומביות של עבדים, אפרו אמריקאים, שלא נתבלבל, מכירה של בני אדם!, מכירה של ילדים ונשים לכל המרבה במחיר, גרמה לי לתחושה קשה. הסיור בין עצי המגנוליה, באחוזה מטופחת להפליא היה מרהיב, אך גם כאן פגשנו את מגורי העבדים והדבר החזיר אותי למחשבות על הזוועות, המלקות, העונשים והעינויים שעברו כאן העבדים האפרו האמריקאים.

אך בתוך כל אלה גם מצאתי אופטימיות ותקווה. אופטימיות שניתן ואפשר לשנות דברים. אופטימיות ששום דבר בעולם אינו גזירת גורל, רק צריך להאמין, לעשות מעשה. הכול טמון בנו האנשים, במידות, בסל הערכים שלנו, בתרבות, במסורת שאנחנו חלק ממנה וביכולת שלנו להפיץ את אותם הערכים. בתקופה זו שאנו חיים שבה עולם הערכים משתנה אל מול עניינו. שמידות טובות ומוסר ניתנים לפרשנות, שגזענות ואנטישמיות מרימים את ראשם, שערכים עליהם גדלנו כגון: חמלה, חסד 'ואהבת לרעך כמוך' נצבעים בצבעים של אלימות, דאגה לעצמנו ולא לאחר, הסתה וגידופים, אסור לנו לאבד תקווה. יתרה מזו, אל לנו להיכנס למקום המתגונן, המפחד שבדרך כלל יבוא לידי ביטוי דרך שנאת האחר, השמצות לכל אלה שלא חושבים כמונו. נהפוך הוא. עלינו להציע אופטימיות ותקווה. לחבק את אלה שלא חושבים כמונו. לגלות אמפתיה ולנסות להבין את החששות שלהם, את הפחדים ולקיים דיאלוג. על בסיס מה נקיים דיאלוג?

ובכן, ב – 1948 נחתמה מגילת העצמאות של מדינת ישראל. מגילת העצמאות הינה טקסט מכונן בחיי האומה שלנו, טקסט מרתק המהווה בסיס למשטר הדמוקרטי, המוסרי והרוחני של מדינת ישראל. טקסט המספר את סיפורו של עם עתיק יומין, על סיפור תקומתו, מורשתו וערכיו היהודיים, שגם בימים קשים לא שכח את חזונו הערכי לשוויון, ללא הבדל דת, גזע ומין ויחסים של שכנות טובה עם האחר. שכנות טובה ויחס כלפי אנשים אחרים כפי שהסביר זאת הרמב"ם: "דע שחובה שחייבתנו התורה על הגרים גדולה היא. על האב ועל האם נצטוינו בכבוד ומורא, ועל הנביאים – לשמוע להם, ואפשר שיכבד אדם ויירא וישמע ממי שאינו אוהבו, ועל הגרים צונו באהבה רבה המסורה ללב: ואהבתם את הגר וגו’, כמו שצונו לאהוב את שמו: ואהבת את ה’ א-להיך (שו"ת הרמב"ם סי' תמח). על תוכנה של מגילת העצמאות חתמו כמעט כל נציגי העם. כמוני אני בטוח שרבים לא מכירים את כלל הנציגים שחתמו על המסמך המכונן הזה. אני מניח שרובנו מכירים את בן גוריון. אך מלבדו היו נציגים נוספים של העם מכל הקשת הפוליטית, וביניהם ניתן למצוא את: בכור שלום שיטרית חבר מנהלת העם נציג הספרדים, שנולד בטבריה למשפחה שעלתה ממרוקו והיה לשר המשטרה הראשון של מדינת ישראל. דוד צבי פנקס, חבר מועצת העם נציג המזרחי, שר התחבורה השלישי, יליד הונגריה, ממייסדי המזרחי – תנועה פוליטית ציונית דתית. הרב יצחק מאיר לוין, חבר מנהלת העם נציג אגודת ישראל, חבר הכנסת ושר הסעד הראשון בממשלת ישראל, מנהיג אגודת ישראל, ארגון יהודי אורתודוקסי שקם בפולין. סעדיה כובשי חבר מועצת העם נציג התימנים, היה מחנך, נולד בתימן והיה מראשי יוצאי יהדות תימן בישראל ועוד רבים וטובים מכל קצוות הקשת הפוליטי שבאו ועלו לארץ מרחבי תבל.

חברים יקרים, הגיע העת להכריז על יום חג אזרחי לאומי ישראלי חדש בישראל. חג שהוא יום שבתון אזרחי היכול להתאים לכל חלקי האוכלוסייה במדינת ישראל ועל כן ראוי שיחול ביום שלישי בשבוע. חג שבנוי על תקווה ואופטימיות ולא חג הבנוי על טראומה או זיכרון מפלג. יום המונהג על ידי נשיא המדינה, יום ללא נאומים וללא עצרות של קבוצה כזאת או אחרת. יום שבתון שמוקדש לאיחוי הקרעים, לדיאלוג, לקריאת הטקסט המכונן שנקרא "מגילת העצמאות", יום הבנוי לטובת התנדבות, תרומה לקהילה. יום הבנוי משיח בין הדתות, העדות, הקהילות השונות המרכיבות את הפסיפס המדהים הזה שנקרא מדינת ישראל. יום שבתון שנולד מתוך חוסן, ביטחון במי שאנחנו ובעוצמה שלנו הבנויה משרשרת הדורות רבת אלפי השנים. יחד נוכל לקחת את המסמך התלוי בתי ספר ובמוסדות ציבור ולהפיח בו חיים, תקווה ואופטימיות. כפי שרשום בפסקה ה – 13 וה – 19 במגילת העצמאות:" מדינת ישראל...תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע, מין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות... מתוך ביטחון בצור ישראל...". הרי לא מגיע לילדים ולנכדים שלנו עתיד טוב יותר?