אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בתוכו

פָּרָשַׁת שְׁמוֹת היא פרשת השבוע הראשונה בספר שמות. והנה אנחנו כאן בשישי הישראלי הראשון בשנה החדשה הבאה עלינו לטובה 2023. וכך מתחילה הפרשה: "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ", אז איזה כיף שהרבה משפחות באו לחגוג יחד את שישי ישראלי.

ספר שמות מביא לנו הרבה סיפורים מעניינים, מהעבדות במצרים, הגזרות של פרעה, הבריחה של משה למדין, סיפור הסנה הבוער ועוד. היה לי מאד קשה לבחור באיזה סיפור לפתוח איתו את הערב. האם לפתוח בסיפור אישי או הסיפור הקולקטיבי של כולנו. לבסוף בחרתי לפתוח בסיפור האישי שלי ולשתף אתכם. למי שלא מכיר, שמי שלומי צן, מורה ומחנך. אדם ואני עברנו לארה"ב לפני ארבע שנים. כיוון שאין זכויות מלאות לקהילה הלהט"בית בישראל, בחרנו לעבור לכאן להתחתן ולעשות את תהליך הפונדקאות ואנו שמחים שלפני שנה איתמר שלנו הגיעה לעולם. אך המעבר לכאן לא היה פשוט. להגר, להסתגל לתרבות, למקום, לשפה לאנשים חדשים זה היה מורכב עבורי עד היום. האנגלית שלי טובה מאד אך לא רהוטה. אמנם היא השתפרה מאד אך עדין, אני הולך בתחושה שלא תמיד מקבלים את מה שאני אומר, את הרעיונות והתוכן באותו אופן של דובר השפה המקומי. האם אתם מכירים את התחושה הזאת? האם חוויתם לפעמים את התסכול שעברתם לפה? - אומרים: אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בתוכו, אך האומנם? הרבה פעמים אני הולך בתחושה כי אמנם אנשים אם בעבודה או מחוצה לה, שומעים בסבלנות, בחיוך אך לא באמת מקשיבים. המבטא, השטף עוצר מבעדם להכיר את "האני" האמיתי שלי, את הרעיונות והתוכן. בהחלט לפעמים תחושה של תסכול.

אך דווקא מתוך התחושה הזו של מהגר, של הסתגלות לתרבות חדשה, אני מוצא את ההזדמנות להשתפר, לא לוותר לעצמי, לדבר כמה שיותר, להכיר ביכולות שלי ולהעצים את עצמי בנקודות החוזק שבי ואני מוצא שהרבה אנשים טובים כן מצליחים להקשיב ולמצוא פוטנציאל בי ובדברים שלי. במקומות שבהם הפחדים מנסים להשתלט עלי ולגרום לי לוותר, בדיוק כמו שמשה ניסה לוותר: "לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל-עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד-פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי" (שמות ד, י) אני מוצא בתוך תוכי ובעזרת המשפחה שלי את האלוהים הקטן הפרטי שלי שאומר לי להמשיך, לנסות, לא לוותר. אבל לא רק המקום הפרטי והמשפחה מחזקת אותי אלה גם הסביבה והקהילה שמצאנו כאן.

הסיפור השני מפרשת השבוע זה הסיפור הקולקטיבי. הוא סיפור שלטונו של פרעה. בתקופה של פרעה, עוברים תהליכים נוראים על החברה המצרית ועל העבריים: "ויצו פרעה לכל עמו לאמר כל הבן הילוד היארה תשליכהו וכל הבת תחיון". ובתוך הכאוס, האדישות והחיים היום - יומיים אנחנו מוצאים כי תקופת העבדות במצרים היא תקופה מרתקת. ממשפחה אחת גדולה, בתהליך כואב ומורכב, עם התמודדות קשה, הפכה המשפחה לעם ישראל, דווקא בגולה ולא בארץ ישראל. עם שנלחם על הזכויות שלו ומעצב את עצמו. שאלתי עת עצמי, בתקופה הזאת שמדינת ישראל, הבית שלנו, עדין נלחם על קיומו, בונה ומעצב את עצמו, בזמן שהקיטוב והפילוג בין הזרמים השונים רק הולך ומעמיק, מה התקפיד שלנו כאן מחוץ למדינת ישראל? אולי דווקא קהילה ישראלית גדולה וחזקה כאן יכולה לגשר על הפערים?

את התשובה מצאתי בחיבור בין שני הסיפורים האישי והקולקטיבי. כפרטים אנחנו מתמודדים עם אתגרים, פחדים שונים ואולי אף דומים עצם היותנו מהגרים. אבל אנחנו לא צריכים להתמודד איתם לבד. הנה אנחנו כאן בשישי ישראלי, מסורת נפלאה של ה IAC שמאגד תוכניות ואירועים רבים וגורם לנו להרגיש לא בודדים כי אם משפחה אחת, עם אחד מחובר וגדול. אז בפתחת השנה החדשה 2023, אני מאחל לכולנו שנדע למצוא להתגבר על פחדים, מכשולים הפרטיים שלנו, שנדע למצוא עזרה דרך האנשים המדהימים שיש בקהילה שלנו, ובדיוק כמו התהליך של בני ישראל להפוך ממשפחה ובודדים לעם. כאשר נצליח עם ההתמודדויות הפרטיות שלנו אזי גם יהיה לנו מקום פנוי לבנייה של קהילה. קהילה שמוצאת ואז את המאחד למרות השונות בנינו. שנשכיל לבנות קהילה חזקה עם ערבות הדדית בדיוק כמו התהליך של בני ישראל עברו שהפכו בודדים לעם. קהילה גדולה אשר לא רק מעצימה את עצמה דרך מפגשים, התנדבות ועוד, אלא גם מקשיבה האחד לשני, לומדת, מתפתחת, מהווה מודל ותורמת לעיצוב של מדינת ישראל - הבית של כולנו.