אוטובוס חצות

מה חשבנו לתומנו כשהחלטנו לנסוע מהעיר התחתית באוטובוס חצות הביתה? אולי אם היינו מקומיים זה היה בטוח יותר, אבל אנחנו רק עושים את צעדינו הראשונים שלנו בעיר המדהימה שנקראת סן דייגו. ולא שחסרות דרכים לנוע כאן בלילה. אפשר להזמין מונית Uber או Lift במחיר ממש זול של פחות משישה דולרים, אך אנחנו החלטנו לקחת את אוטובוס קו מספר 215 ממרכז העיר התחתית אל שכונת מגורינו ב Northpark (נורת' פארק). אך האם זאת הייתה זו ההחלטה הנכונה?

הלילה התחיל עת צעדנו בשדרה החמישית הססגונית והתוססת בחיפוש אחר הבר המוזיקלי שנקרא "בית הצעקה!'. בכל הרחוב התנגנה לה המוזיקה בקולי קולות, אנשים שמחים ישבו ושתו אלכוהול בברים מוארים באורות ניאון וניכר כי הייתה אווירה שמחה ברחוב. תוך כדי הליכה על המדרכה, לא יכולנו שלא להבחין במראה הסוריאליסטי שלצד המבלים השמחים, הרבה אנשים חסרי בית שהכינו את מקום הלינה, שלהם תחת כיפת השמיים, בבתים מקרטון שבנו בעצמם. כל כך הרבה דיכוטומיה במדרכה אחת, הרבה פערים חברתיים במרחק הליכה קצר.

מצאנו את המקום. שומר ראש גדול ושרירי עמד בחוץ וביקש את תעודת הזהות שלי. הוצאתי את רישיון הנהיגה מהארנק והראיתי לו. בזמן שבדק וניסה למצוא את גילי, גיחכתי לעצמי בתוך הלב שתמיד נחמד לצאת כאן בארה"ב לשתות בירה ולהיות מוחמא, אחרי הכול, אני הרבה מעל גיל 21 ובכל מקום דורשים תעודה מזהה. נכנסנו ומצאנו מושבים טובים מול דו-קרב שהתנגן לו דרך הפסנתרים הגדולים והשחורים שהיו מוצבים על הבמה. אנשים שרו יחד שני הפסנתרנים, שהיו באנרגיות גבוהות מאד. מאלטון ג'ון דרך ליידי גאגא אנשים יכלו לרשום על פתק קטן יחד עם מתן טיפ, ולבקש מנגני הפסנתר לנגן ולשיר את אחד השירים האהובים עליהם. כולנו הצטרפנו במהרה לשירה, ולמרות שלא ידעתי את המילים באנגלית, מלמלתי משהו והצטרפתי לחגיגה, הרי מי יכול היה לשמוע?

השעה הייתה כמעט חצות, עייפות הייתה ניכרת על עיננו. שילמנו את החשבון ופנינו לתחנת אוטובוס הקרובה על רחוב ברודווי. למראה מרחוק של האוטובוס המתקרב לתחנה ומחשש כי זה האוטובוס האחרון ללילה, התחלנו לרוץ כמו משוגעים. לשמחתנו הספקנו להגיע לתחנה, עלינו על האוטובוס אם כי לא ידענו מה צופה לנו העתיד. בעודנו נושמים בכבדות פסענו אל עבר כיסאות הישיבה לא הרחק מהדלת האחורית. באוטובוס שרר שקט. כל אחד מהנוסעים היה עסוק בעניינו. הגברת הנחמדה עם השיער האדום, כנראה בשנות השלושים לחייה, הייתה מרותקת לספר אותו קראה בשקיקה. האוטובוס עצר בתחנה האחרונה שלו למרכז העיר התחתית. למרות שהשעה הייתה כבר חצות, הרבה אנשים עלו על האוטובוס. רובם כנראה סיימו את משמרת הלילה של יום עבודתם. בחור די גבוה, בעל שיער שחור, עיניים חומות בהירות, בעל פנים עצובות וכועסות מלמל לעצמו עת פסע לעברנו, לכיוון הדלת האחורית של האוטובוס. האוטובוס החל לנסוע וניכר היה מתח באוויר. הרגשה הייתה כי בכל רגע משהו הולך להתרחש. היה נדמה כי בכל רגע, המלמולים של האיש, שחיפש תשומת לב יתפרצו אל עבר אחד מיושבי האוטובוס. אך מה עושים? להיות זר במקום חדש זה לא קל, במיוחד כאשר אתה לא יודע את השפה על בוריה. מה אני אמור לעשות בסיטואציה שכזאת? מה אני יכול לעשות ? האם עלי לפחד ולעבור מקום? האם עלי להציע לו עזרה? מחשבות רבות מלווה בפחד עברו בראשי.

לפתע, פנתה בשאלה הגברת אדומת השיער אל עבר האיש הגבוהה. היא שאלה האם הוא מוכן לבוא ולשבת לידה. האישה לא ויתרה עד שהאיש הסכים לבקשתה והתיישב לידה בעודו ממשיך למלמל. היא התחילה לדבר עמו ולא יכולתי שלא לשמוע את השיחה. "מה שלומךָ? היה לךָ יום קשה"? היא שאלה וראשה נטה לצד ימין. לא נדרשו יותר משתי שאלות כדי שהאיש יפתח את לבו. מתשובותיו היה ניתן להבין כי הוא די אובד עצות, מתוסכל מחייו, מעבודה קשה שלא אפשרה לו להתקיים ולתמוך במשפחתו. שם בחלק האחורי של האוטובוס, ישב כמו בספה של הפסיכולוגית, פתח את ליבו וסיפר את סיפור חיוו, כאילו רק שניהם בחדר ואף אחד נוסף לא. הגברת המדהימה, אדומת השיער, הניחה את ידה על כתפו ועודדה אותו. היא אמרה לו שיש תמיד תקווה וכי הוא לא צריך לוותר על חייו. הוא יכול לחזור ולהשלים את לימודיו או למצוא עבודה טובה יותר ותמיד הוא יכול לבחור לפנות לעזרה לאחד הארגונים שיכולים לעזור לו. כל האפשרויות והבחירות הן שלו, אבל הוא צריך למצוא את נקודות החוזק שלו כי היא בטוחה שיש לו רבים כאלה ולבחור מה לעשות. האיש האזין בקשב רב וכמו קסם, נרגע. מוקסם מהאירוע ומההתרחשות בדלת האחורית כמעט ולא הבחנתי שהאוטובוס נכנס לתחנה שלנו. ירדנו מהאוטובוס, וגם גברת אדומת השיער ירדה. פניתי אליה ואמרתי: "סליחה, גברתי, האם אני יכול להגיד משהו?", היא הפנתה אלי את ראשה ואמרה: "כמובן". אמרתי "תודה לך על מי שאת ועל מה שעשית". חיבקנו אחד את השני ואמרנו לילה טוב זה לזו. איזה אוטובוס חצות להפליא. איזו חוויה נפלאה לסיים איתה את היום.