יכולתי להיות ארגנטינאי

השנה החולפת (2020/2021) הייתה שנה של התכנסות. התכנסות פיזית והתכנסות רוחנית. התכנסות פיזית בעל כורחנו לתוך הבית, לתוך המחשב ( בין אם עבודה דרך הזום או שיחות טראנס אטלנטיות עם המשפחה בישראל – כי לא היה ניתן לטוס לבקר). אך גם הייתה הזדמנות להתכנסות רוחנית, לשאילת שאלות על זהויות, ערכים, שורשים וקהילה. לפני כשלוש שנים, נפרדנו מהמשפחה, מהחברים, מידידים וממכרים, עזבנו את המקום הבטוח והמוכר בישראל, ויצאנו למסע אל הלא נודע מעבר לים. פרפרים בבטן ליווי את המעבר, פחד ואי וודאות לצד התרגשות גדולה על ההזדמנויות שיקרו בדרכנו. מי תיאר לעצמו שמהלך התקופה הזאת, מגיפה עולמית תתפשט ותגזור עלינו התכנסות וחוויות חדשות ממה שהיכרנו עד היום. התכנסות זאת, יצרה בעבורי הזדמנות לחקור את הזהות האישית שלי, לצמוח ולהתפתח סביב שאלות מהותיות, ואף למצוא ענף מהמשפחה של סבא שלי שחי בארגנטינה.

כולנו מורכבים מזהויות שונות, מסל ערכים אותו אנחנו נושאים ביום יום. במרוץ היום – יומי לרוב אנחנו לא עושים את העצירה לשאול את עצמנו את השאלות הגדולות הללו. מהן אותן הזהויות המרכיבות אותי כיום? האם אני יותר יהודי, ישראלי? ישראלי - אמריקאי? ( בין אם יש לך אזרחות או אין , כמו לי), האם אני יותר דתי, מסורתי, חילוני? מה זה אומר עלי ועל המשפחה שלי? מה הוא אותו סל הערכים שאני מאמין בו? אולי העת לבחון אותו מחדש? לאיזו קהילה אני שייך, אם בכלל? האם אני רוצה להצטרף לקהילה? או אולי להקים קהילה חדשה? למה בני אדם צריכים קהילתיות? - שאלות רבות כאלו ואחרות ליוו אותי בשנה האחרונה.

לשמחתי, הייתה לי הזכות להשתתף השנה בתוכנית גוונים, של ארגון ה IAC. תוכנית שאפשרה לי לצאת למסע הזה לבירור הזהות, הערכים ומה משמעות המושג קהילה. יחד עם קבוצה מגוונת של אנשים מרתקים שזכיתי לפגוש יצאנו לדרך. במפגשים חלקנו דעות שונות, שמענו הרצאות ממנהיגים מקומיים, ישראלים ואמריקאים, ויחד בצוותי משימה, יצרנו אירוע קהילתי אחד. בעזרת המנחות הנהדרות והמיוחדות ינה וליהי יצאנו לדרך. זאת הייתה פעם ראשונה שהתוכנית הועברה דרך הזום לטוב ולרע. המפגשים גרמו לי להרבה תובנות, שקצרה היריעה מלכתוב את כולם. אמנה חלק מהתובנות:

1. השפה העברית המודרנית– עד היום לא נתתי את הדעת על חשיבות הגדולה לשפה העברית כמרכיב מרכזי בישראליות שלי. השפה העברית המודרנית, מחברת בין התרבות, ההיסטוריה, הדת, מדינת ישראל לבין השורשים שלי. היא הגשר בין הזהויות השונות ולכן לדעתי יש לתת לה מקום גדול יותר ממה שהיא היום בקרב הקהילה היהודית – ישראלית – אמריקאית בתפוצות.

2. חשיבותה של קהילה - בספרי "בסך הכול היה לנו יום טוב", כתבתי כי "הרגשת שייכות וביטחון היא היכולת של התלמיד להרגיש שייך למסגרת הכיתה, בית הספר או קבוצת השווים לו, והיכולת להיות מוגן במובן הרחב של המילה...כאשר התלמיד ירגיש תחושת שייכות, הוא יתפנה ביתר קלות ללמידה" – האם המשפט הזה לא נכון לכולנו? גם למבוגרים? בני אדם שמשתייכים לקהילה מרגישים טוב יותר. קהילה נותנת הרגשת מוגנות, ביטחון והיא זאת שמאפשרת לנו להרגיש שייכים ולצמוח כבני אדם. זכיתי להגיע לבוסטון לקהילה ישראלית נהדרת. פגשנו חברים חדשים ותומכים ויצרנו חברויות חדשות. לשמחתי דרך המפגשים למדתי לא רק על הקהילה הישראלית אלא גם הקהילה האמריקאית ומה אני יכול לעשות כדי ליצור את הגשר בין הקהילות השונות. הרבה רעיונות, מחשבות וייקח זמן לעבד אותם ולהוציאם לפועל. אך בהחלט זאת התחלה מצוינת.

3. המסורת היהודית – מהם החלקים מהמסורת שחשובים לי לשמר בחיים האישיים שלי? מה מבין החלקים הללו שאבתי מבית הוריי, מה חשוב לי לשמור כיום, מה ארצה להשמיט, ומה ארצה להעביר לדורות הבאים? - אחד התשובות המרכזיות בשבילי אילו החגים היהודים וקבלת השבת.

4. אנטישמיות – למדתי עד כמה האנטישמיות היא יותר גדולה ממה שאנחנו חושבים שהיא קיימת. למדתי כיצד אנחנו יכולים לפעול נגדה כקהילה ומה השפעה שלנו כאנשים פרטיים. היה מרתק לשמוע על ארגונים השונים כאן שנלחמים באנטישמיות ומה יכולה מדינת ישראל לעשות כדי לתת מענה טוב יותר להסברה בנושא.

5. לעצור ולפנות זמן אישי – אולי התובנה המובנת מאליה, שבמציאות יותר קשה ליישמה, היא לאפשר לנו לקחת פסק זמן שבועי, דו שבועי ( כל אחד על פי מה שמתאפשר לו ) ולעשות משהו שיגרום לו טוב לנשמה. בשבילי המפגשים הללו לדיאלוג, הקשבה להרצאות מילאו את המיכל האישי שלי בשנה לא פשוטה.

המסע לא הסתיים, אולי ניתן לומר שהוא רק התחיל. גם הסיפור על המשפחה שמצאתי בארגנטינה רק החלק. המסע לזהות אישית גם גרם לי לצאת למסע שורשים, שמהלכו מצאתי ספר אינטרנטי מהכפר של סבא וסבתא שלי מפולין. בפעם הראשונה ראיתי תמונה של קבוצת אנשים שעברו לאחר ששרדו את מלחמת העולם השנייה ואת השואה, לארגנטינה, בואנוס איירס. מתחת לתמונות של שני הגברים, היה שם המשפחה כמו שלי. סבא וסבתא עלו לישראל מתוך ציונות, אך ככל הידוע לנו שני אחים של סבא שלי, בחרו לעבור לארגנטינה. לעולם לא היה קשר איתם. עכשיו אני ממשיך את המסע בעקבות ענף זה של המשפחה בתקווה למצוא והמחשבה שאולי יכולתי להיות ארגנטינאי חולפת בראשי.