בצורת, חסד ושוויון

בערבו של חג שבועות תשע"ט, בעל כורחי אני יושב בנכר, מתגעגע למשפחה, לחברים, לבית החינוך,לקהילת התלמידים וההורים המקסימים. מחשבות רבות מתרוצצות בראשי, בעיקר מחשבות כיצד למצות הכי טוב את ההזדמנויות הנקרות בפנינו עת יצאנו למסע להקמת משפחה, דבר שלא התאפשר חוקית במדינתנו, על כן אני בוחר לשים על עצמי את משקפיי האופטימיות. בין התבוננות על השקיעות המופלאות אל מול חופי האוקיינוס והשחפים החגים מעל ראשי, מוצא פסק זמן גם ליהנות מיתרונות הפייסבוק, ויש לא מעט שכאלה. תמונות של חבריי וילדיהם לבושים בבגדים לבנים, חלקם מחזיקים טנא בידם ולראשם זר פרחים. לצד אלה קופצות תמונות של עוגות גבינה, הפשטידות ומאכלי החג. מזלי שאיני חסיד גדול של גבינות, בלשון המעטה, אז הגעגוע אולי נעשה יותר נוח. אך בתוך כל שמחת החג, החופש, המשפחתיות האם עצרנו לשאול את עצמנו מה משמעות החג? מה מסמלת מגילת רות?

וַיְהִ֗י בִּימֵי֙ שְׁפֹ֣ט הַשֹּׁפְטִ֔ים וַיְהִ֥י רָעָ֖ב בָּאָ֑רֶץ וַיֵּ֨לֶךְ אִ֜ישׁ מִבֵּ֧ית לֶ֣חֶם יְהוּדָ֗ה לָגוּר֙ בִּשְׂדֵ֣י מוֹאָ֔ב ה֥וּא וְאִשְׁתּ֖וֹ וּשְׁנֵ֥י בָנָֽיו (פרק א', פסוק א'), כך נפתחת מגילת רות אותה נהוג לקרוא, בנוסף לקריאת התורה, בחג השבועות. המילה 'רעב', מילה חזקה היא, פותחת בצורה קשה את מגילת רות. המילה הזכירה לי יובש, מחסור,ריקנות, בצורת, תחושות קשות ונוראיות. בתוך כל התחושות הנוראיות הללו עת ממשיכים לקרוא את המגילה, נחשפים לשתי הדמויות הנשיות העוצמתיות: נעמי ורות. דרך סיפורם ( ואני לא יעשה ספוילר למי ששכח...) מגלים סיפור על גדלות נפש של נעמי שדואגת לכלותיה, על נאמנות ואהבה ללא תנאי של רות כלפי נעמי, על גמילות חסדים (של רות כלפי נעמי ואחר כך של בועז כלפי רות) ועל קבלתה של רות למרות היותה זרה. הבצורת של תחילת המגילה מתחלפת בשפע, רוך וערכים של נתינה וחסד. ערכים אלה, היכן הם היום?

לעתים נדמה לי, כי אנו חיים בתקופה של בצורת, במובן המטפורי של המילה. אני מניח שכמוני וגם אחרים שואלים את עצמם לא פעם: לאן נעלמה הממלכתיות? לאילו תהומות של שיח הידרדרנו? לאן פני החברה שלנו הולכת? כמה פשוט יכולה להתקיים חברה שוויונית, חברת מופת לו רק נקשיב אחד לשני ולא נשנא. דעות שונות תמיד היו, מחלוקות זה מנת חלקנו, דורות על גבי דורות. אך מאיפה כל השנאה הנוראית האחד לשני? לא הגיע הזמן לשים את כל זה מאחורינו? האם אנו לא ראויים למנהיגות מאחדת ולא משסעת? נכון, בתקופה של רעב ובצורת, בתקופה שכל אחד מאיתנו מרגיש כי היא תקופה "של מלחמה על הבית שלו", לעתים דברים אלה יכולים להישמע קצת תמימים, פשרניים או להיחשב כישיבה על הגדר. אך לא כך הדבר. כמי שמאמין בשוויון, צדק ובאהבת האדם, כמי שמאמין בהידברות ומעשיות, באיחוי ולא בפילוג, בדיאלוג ולא בשנאה, אזי גם קול שכזה רצוי להשמיע, ובמיוחד בערב חג.

לסיום, יש האומרים שההיסטוריה חוזרת על עצמה. עלילת מגילת רות, מתרחשת בתקופת ספר שופטים ולפני תקופת המלוכה. רחבעם בנו הבכור של שלמה המלך, יביא לפילוג הממלכה לשתי ממלכות עצמאיות: ממלכת יהודה וממלכת ישראל. ההתפוררות וחורבנה של הממלכה על ידי פילוג פנימי תביא מהר מאד לחולשתה אל מול אויבים מבחוץ, לחורבן ולגלות. "עם שלא יודע את עברו ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל" אמר יגאל אלון. כולי תקווה שאנו לא בדרך לעידן שכזה. כולי תקווה שלא רק נקווה לעתיד טוב יותר, אלא נשפיע ונייצר אותו: דרך שיח לא מתלהם, דרך כבוד לזולת ולאחר גם אם הוא גר, דרך לנסות להכיר את הפחדים והחששות של האחר, דרך "ואהבת לרעך כמוך" ובעיקר דרך הקלפי, הזכות הבסיסית לכל אזרח במדינה דמוקרטית. מי ייתן ונדע ימי שפע ולא בצורת, ימי איחוד ולא פילוג, ימים של שוויון, צדק ומוסר ובעיקר אהבת האדם. אני אבחר במאחד ולא במפלג ואתם ? - חג שבועות שמח